לפני שנתחיל בביאור ענייני תפילין כהלכה עלינו לבאר את מהות מצוות התפילין, כי הרי המלה 'תפילין' אינה מופיעה בתורה שבכתב בשום מקום, דלא כשאר מצוות התורה. למה לא נאמרה מלה 'תפילין' במפורש בתורה שבכתב אלא בלשון טטפות?
זאת ועוד כל ענייני התפילין לא נאמר בהם לשון ציווי כבשאר מצוות התורה, אלא נאמר בהם: "הלכה למשה מסיני", וכמובא בתלמוד בבלי מסכת שבת דף כח עמוד ב: "האמר אביי: שין של תפילין הלכה למשה מסיני! – אלא לכורכן בשערן ולתופרן בגידן. – הא נמי הלכה למשה מסיני הוא, דתניא: תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, נכרכות בשערן ונתפרות בגידן. – אלא לרצועות. והא אמר רבי יצחק: רצועות שחורות הלכה למשה מסיני". למה כן הוא? זאת ועוד עניין התפילין מיוחס גם לה' יתברך כמו לישראל מה שלא מצוי בשאר המצוות. אמרו חז"ל שאף הקדוש ברוך הוא מניח תפילין, וכמובא בתלמוד בבלי מסכת ברכות ו,א: "אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין, שנאמר: נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו, בימינו – זו תורה, שנאמר: מימינו אש דת למו, ובזרוע עזו – אלו תפילין, שנאמר: ה' עוז לעמו יתן". מה זה אומר? הרי לה' ברוך הוא אין גוף ולא דמות הגוף, ומה עניין תפילין בה' יתברך? אם נאמר שהוא אלגוריה והתורה דיברה כלשון בני אדם, אז מה נאמר על תפילין שלנו, מה משותף בין תפילין שלנו לתפילין של ה'?
כל הדברים הנ"ל צריכים ביאור כי ללא הבנתם לא נבין מהות מצוות התפילין ולא נצליח לפענח ולהבין את פרטיה הן בבחינת קיומה הן בבחינת יצירת התפילין כהלכה.
מצוות תפילין משוייכת לקדושה לכן כל ענייני התפילין: יצירתן, כתיבתן, תשמישן דרושים כוונת קדושה וגוף נקי. כתב בעל ראשית חכמה בשער הקדושה פרק א: "אמר הקב"ה לישראל: הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם, היו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר: קדושים תהיו כי קדוש אני".
והנה רמב"ן ז"ל בפירוש ויקרא יט,ב כתב: "פירש רש"י: קדושים תהיו הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, ע"כ לשון רש"י. אבל בתורת כהנים ראיתי סתם פרושים תהיו. וכן שנו שם: והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש, כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי אין הפרישות הזו היא לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות". 
אכן הקדושה לא סובלת יין וטומאת מת וכנאמר בספר ויקרא הרבה פעמים ולמשל בויקרא י,ט: "יין ושׁכר אל תשׁת אתה ובניך אתך בּבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם", ולכן בקדושת המקדש יין וטומאת מת עונשם במיתה.
לכן דור המדבר היו נזירים לה' וכנזכר בספר דברים כט,ה: "לחם לא אכלתם, ויין ושכר לא שתיתם, למען תדעו כי אני יהוה אלהיכם", אשר נזרו ביציאת מצריים והיו עולים בקדושה כל יום מ-50 ימים כהכנה למתן התורה הקדושה. מכאן הוא המנהג שלא להספתר בימים אלה והוא זכר לנזירותם. אבל בחטא העגל חיללו את קדושתם, שתו יין והפסיקו את נזירותם וכמה שנאמר בספר שמות לב,ו: "וישׁכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשׁו שׁלמים וישׁב העם לאכל ושׁתו ויקמו לצחק". העולות באו להתיר להם תספורת, והשלמים באו להתיר להם כל היוצא מן הענבים, כן לומדים מדיני נזיר קצוב בתלמוד מסכת נזיר. 
לכן נשתברו לוחות הברית הראשונים וניתנו להם לוחות הברית השניים, זהו עניין קבלת התורה פעמיים: ראשונה בחג השבועות, שנייה בחג שמיני עצרת. התורה דלוחות הברית הראשוניים ניתנה בבחינת עץ החיים, והתורה דלוחות השניים ניתנה בבחינת עץ הדעת טוב ורע, שטוב הוא מטטרון ורע הוא סמאל. עיין בדברי חז"ל בזוהר כרך ב פרשת כי תשא קצג,ב [1] שבמעמד הר סיני פסקה זוהמת עם ישראל, שהיה ביטול יצר הרע ושחרור מכוחות סמאל, אך כשחטאו בעגל ויתרו על קדושתם, הכניסו עצמם ברשותו של סמאל וגרמו מות להם ולכל העולם. 
לישראל בקדושתם נאמר בפרשת נשא: "כי נזר אלהיו על ראשו, כל ימי נזרו קדוש הוא ליהוה". שערות דנזיר הם כתר על ראשו. לומדים בהזוהר שקיימות כמה מערכות הנהגה בעולם הרוחני שהם: הנהגת אריך אנפין שהוא הכתר, הנהגת זעיר אנפין שהוא זכר – התפארת, והנהגת הנקבה – מלכות. בחינת האריך אנפין היא כנגד עץ החיים וכנגד ההנהגה הראשונה, והיא דלוחות הברית הראשוניים. ובחינת הזעיר אנפין היא כנגד עץ הדעת טוב ורע וכנגד ההנהגה השנייה, והיא דלוחות הברית השניים, וכמה שביאר רמ"ק בספר פרדס רימונים שער ג פרק ז עיין שם. כאשר ישראל הפרו ברית הנזירות בחטא העגל, אז נאבד להם הכתר וירדו לבחינת התפארת. ולכן כל בחינות המצוות ניתנו להם מעץ הדעת טוב ורע, שהוא מצד איסור והיתר. מצוות התורה התגשמו, ובחינת אור דכתר התחלפה להם בעור דתפילין. בספר ראשית חכמה ומקורות אחרים מובא שבחטא העגל נתגשמה התורה והמצוות, ואדם עושה עתה מצווה גשמיות כלבישת טלית בציצית ותפילין של עור וכיוצא לשאר המצוות [2].
זה מוכח גם מדברי הרמ"ק בספרו אור יקר בתיקונים בבא בתרא שער ז סימן ג: "התפארת הוא המניח תפילין, דהיינו סוד תפילין דמארי עלמא. וכשאנו מחשיבים האדם שהוא המניח בתפארת, ועל ראשו ומוחו מניח תפילין, ירצה סוד התפילין כתר על ראשו ומוחו". וכן כתב הגר"א בפירוש לספרא דצניעותא פרק ב: "ונגד הד' מוחין שנתחדשו לו הן ד' בתי דתפילין כמ"ש שם, והן נקראין כתר על ראש ז"א, וזהו שכתוב שהקב"ה מניח תפילין שהן באין לו בתוספת". וכן מוכח מדברי הרמ"ק בספרו אור יקר פרשת אחרי מות סימן כג: "שלשה שמות: וידבר ה', לפני ה', ויאמר ה', בשלשה שמות אלו נכללו שלש בחינות: זעיר אנפין, ונוקביה, ואריך אנפין. זעיר אנפין היינו וידבר ה' אל משה, ושמא דא אינון תפילין דרישא וביה סטרא דדינין וכו', לפני ה' דא איהי נוקבא דזעיר דאינון תפילין דיד והיינו יהו"ה ארבע פרשיין, ואיהי אפילו באנפהא דינין משתכחין וכו', ויאמר ה' הא אריך אנפין אתגלי בנימוסוי דאינון תיקוני דכולא פרשתא דבהני תיקונוי מתגלי לכפרה חובין, והכא לא שכחא מומא ודינא ולכן ולא ימות, דביומא דעשור אריך מתגלה ברחמיו ומעיונותיו ומושך ברכות לכל צד והיינו ולא ימות אם יבא ביום זה בתיקונים אלו מיתה מתבטלת".
זה מוכח גם מדברי זוהר כרך ג דברים פרשת ואתחנן דף רסב עמוד ב: "רבי יצחק אמר ש דרשימא בתלת קשרי ש דארבע קשרין רמיזא היא לתלתא ורמיזא לארבעה, תלת הא דאמרן ארבעה למהוי ש רתיכא קדישא כחדא, דהא הוא כללא דתקונא עלאה ומהכא מתפרשן ואתמשכן תתאי בארחייהו ברצועיהון דתליין בהני שיערי דרישא דתליין בהו ואתמשכן מנייהו כל אינון אחרנין עד דאתקשרן באתרייהו".
והסביר הרמ"ק בספרו אור יקר ואתחנן סימן ד: "רצועות של תפילין הן שערות הראש שעליהם נאמר קווצותיו תלתלים שחורות כעורב ולכן רצועות שחורות הן הלכה למשה מסיני כדפירשו בגמרא. ועניין שיערי פירוש באדרא שהם נמשכות ממוחא דזעיר עד התפשטם אל כחות הדין הטהורים העושים שליחותם והם יונקים משם, ועל זה אמר כי אותם הרצעות הם בסוד שיערי".
הרי להדיא כל התיאור בתפילין הוא כנגד הראש והשערות, מה שמוכיח שמצוות התפילין באה כתחליף למעמדו של הנזיר. וכן מה שבכל ענייני תיקון התפילין נאמר הלכה למשה מסיני, מוכיח שמצוות התפילין באה אחרי חטא העגל, והוא עניין דלוחות הברית השניים כמו שנאמר: פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים.
ובספר אור יקר בתיקונים בבא קמא שער ד סימן ג רמ"ק מגלה סוד מטרת התפילין: "הנחת התפילין הם לשני עניינים. הא' קשיר לון ביצר הטוב שהוא הנהגת מטטרון שלא תסתלק. הב' לקשור יצר הרע שלא יתעורר אלא יהיה חבוש וכבוש ומשועבד לצורך קדושה". ועוד שם כותב הרב: "סמאל ממש יש שתי כוחות לסמאל שהם קרניים לו, ועליו נאמר וכל קרני רשעים אגדע, ולזה הנגדי אליהם הם רצועות דתפילין שנאמר בהם והקרניים גבוהות והאחת גבוהה מן השני, שהם שתי רצועות בראש שהם קרני פרה, נצח הוד דאימא עילאה עד הוד אתפשטת, ובהיותם אוחזים באורות אלו הם מכניעין כוח סמאל הנזכר שהם קרני רשעים". ולכן מצוות תפילין זמנה כל היום, ולא רק בתפילת שחרית, כדי לשעבד רע לטוב במשך כל היום. נמצא שבחינת התפילין היא עד הבינה.
התפילין הם בבינה ולכן באים לראש ז"א, וכן כתב הרמ"ק בפירושו על רעיא מהימנא שער ה' סימן י': "תפילין בינה, מניח תפארת, פרשיות חכמה, והתפארת קושרן בראשו חכמה בתוך בינה מלפניו רחמים, ובינה לבדה קשר של תפילין דהיינו בחינת התפארת הקושר שלושה אבות מעמקי הבינה ונמשך מאותה הבחינה האחרונה מאחורי הראש שהוא בינה לחוץ, ולכך ש של משה שלושה אבות קשר של תפילין ומורה על התפארת נקשר משם עמה, והיינו ש של משה בסוד הדעת קשר שלושה אבות שהם שלושה ענפי השין כנודע, ואחרית הגלגולת היא מתגלה לחוץ, לכך הראהו למשה בסוד מרכבתו בסוד הדעת במה שמתגלה ממנו לחוץ מהבעה מקום קשר של שלושה אבות וקשר התפארת בבינה, וקשר יהו״ה אהי״ה בתפארת ע״י בחינה זו והכל ענין אחד, וזה הראה למשה בסוד מדתו שהוא הדעת וזהו שאמר תלת ענפי אבהן ואי אלה ענפים לעילא אותם שהם למעלה בסוד הבינה".
ומובא בזוהר כרך ג (דברים) פרשת ואתחנן דף רסב עמוד א: "תאנא ברזא עלאה בספרא דצניעותא ג' חללין דאתוון רשימין אתגליין בה בגולגלתא דזעיר אנפין ותנינן ג' מוחי אינון דסתימו באינון חללין ומשירותא (ס"א וממשיכותא) דמוחא עלאה סתימאה דעתיקא קדישא דאתמשיך בההוא ז"א אשתכחו ד' מוחי, ואלין ד' מוחין (ס"א דינא לית כתראי מכל כתרי מלכא) משתכחין ומתפשטין (ס"א בכלא ואינון וכו') בכל גופא ואינון ד' ריהטי דארבע בתי דתפילין דאנח קודשא בריך הוא ובגין כך בעי בר נש לאנחא בכל יומא בגין דאינון שמא קדישא עלאה באתווי רשימן דכתיב (דברים כח) וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ותנן שם יי' ממש ואלין תפלין דרישא (מוחא עלאה דאתמשך במוחא תתאה אקרון תרי מוחי ואינון דכתיב חכמות ומתפרשן בחד)".
אם כן עניין התפילין הוא צורך עשיית כתר לבחינת התפארת (ז"א) וזהו ההסבר לאמור לקמן שה' (שהוא בחינת התפארת) מניח תפילין. ולכן גם ישראל שהוא בזמננו בהנהגת התפארת מניח תפילין.
מצוות תפילין ניתנה לעם ישראל אחרי חטא העגל למטרה להיות תמורה למעמדו של הנזיר בקדושה. וזהו טעם לעניין קדושת תפילין שהוא כנגד קדושת נזיר.
נזיר על ידי נדרו נתקן בבחינת אריך אנפין, שהוא בחינת הכתר, כאמור בספרו של הרמ"ק אור יקר פרשת נשא על פי דרכנו סימן ל: "ואולם עניין הנזיר שמו יעיד עליו שפירושו לשון נזר, ונזיר רוצה לומר מעוטר. והעניין כי הנזיר רומז בכתר עליון ושערותיו מעידים עליו, דהיינו שערין דאריך אנפין, והיינו דקאמר: איש או אישה כי יפליא, לשון פלא דהיינו אלף דהיינו סוד הכתר הנקרא פלא". שערות דנזיר הן בחינת הכתר עצמו המעטרים את ראשו.
לכן כל המניח תפילין שהן בחינת הכתר משתווה ליוסף הצדיק, שהיה נזיר כידוע, וכמובא בזוהר כרך ב (שמות) פרשת בא דף מג עמוד א: "מאן דמתעטרא בתפלין קאים ברזא דגוונא עלאה וקאים באינון תרין רזין דקאמרן כיוסף דאקרי נער ואקרי צדיק ברזא דעבד נאמן ברזא דבן יחידאי, ואלין אינון תפלה של יד ותפלה של ראש, ואינון כללא חדא בלא פרודא ארבע פרשיין דתפלין בד' בתים באינון תפלין של ראש, וכמה דאינון ד' פרשיין באינון תפלין של ראש אוף הכי כלהו בתפלין של יד בבית א' דהא בתפלה של יד לית לה מגרמה כלום אלא מה דנקטא מלעילא ורזא דא (קהלת א) כל הנחלים הולכים אל הים, ומגו דנקטא לון מלעילא אקרי תפלה ואתקדשת בקדושתהון (וכלא) אקרי קדושה".
מעתה יובן למה התורה לא הביאה בכתב לשון תפילין אלא טוטפות, כי מצוות הטוטפות נזיר מקיים בשערותיו, שהרי טוטפות הן תכשיט, ותכשיטו הן השערות. על שטוטפות הן תכשיט נאמר בתלמוד בבלי מסכת שבת נז,ב: "לא בטוטפת מאי טוטפת? – אמר רב יהודה משמיה דאביי: אפוזיינו (תכשיט זהב). תניא נמי הכי: יוצאה אישה בסבכה המוזהבת, ובטוטפת ובסרביטין הקבועין בה. איזו טוטפת ואיזו סרביטין? אמר רבי אבהו: טוטפת – המוקפת לה מאזן לאזן (תכשיט זהב)".

 

[1] בזוהר כרך ב פרשת כי תשא קצג,ב שבשעה שעמדו ישראל על הר סיני הוסרה מהם זוהמת זה הנחש, שהרי אז בטול יצר הרע היה מהעולם, ודחו אותו מהם, ואז נאחזו בעץ החיים ועלו למעלה והיו יודעים והיו רואים מראות עליונות, והאירו עיניהם ושמחו לדעת ולשמוע. אך כיון שחטאו בעגל, הוסרו מהם כל אלו דרגות ואורות עליונים, ומשכו עליהם הנחש הרע כמקודם, וגרמו מות לכל העולם, וזה לשונו: "בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חויא, דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא, ודחו ליה מנייהו, וכדין אתאחידו באילנא דחיי, וסליקו לעילא ולא נחתו לתתא, כדין הוו ידעין והוו חמאן אספקלריאן עלאין, ואתנהרן עינייהו, וחדאן למנדע ולמשמע, וכדין חגר לון קודשא בריך הוא חגירין דאתוון דשמא קדישא דלא יכיל לשלטאה עלייהו האי חויא ולא יסאב לון כבקדמיתא, כיון דחטאו בעגלא, אתעברו מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין, ואתעבר מנייהו חגירו מזיינין דאתעטרו משמא קדישא עלאה, ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין, וגרימו מותא לכל עלמא".
[2] נדר נזיר גם נקרא ברית כמו שנזכר בתהלים פט,לה: "נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ". ולכן דור המדבר היו פרושים מן היין ושכר, כאמור בספר דברים כט,ה: "לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם". אבל בחטא העגל עם ישראל הפירו את הברית וחיללו את קדושתם שיצאו מכללה, כמו שנאמר בספר שמות לב,ו: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק".
כאן יש מקום לשאלה: אם הם רצו לשתות יין ולצחק (פירושו עבודה זרה וגילוי עריות), אז בשביל מה הם הקריבו את הקורבנות לה' יתברך? והתשובה היא, שהעולות באו להתיר להם תספורת, והשלמים באו להתיר להם יין וכל היוצא מן הענבים. בזמן בית המקדש את הקורבנות האלה היה מביא ישראל שהזיר לה' לזמן קצוב בתם נדרו. ולכן נשברו לוחות הברית הראשונים, וניתנו להם לוחות הברית השניים.
הלוחות הראשונות ניתנו בבחינת עץ החיים, כלומר בבחינה שלא שייכת בה מיתה כלל, שנאמר: ואכל וחי לעולם. ואמרו חז"ל בגמרא מסכת עבודה זרה ה,א שלא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהיה מלאך המות שולט בהם! וכן נאמר בזוהר חדש כרך ב מגילת רות מ,א אמרו: "מכתב – מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות, חירות ממלאך המות, ומשעבוד מלכיות, ומכל מרעין בישין דעלמא. וכיון דעבדו ית עגלא, פרחו אתוון מתרין סטרין, פנים ואחור". ועוד נאמר בזוהר כרך ב פרשת כי תשא קצג,ב שבשעה שעמדו ישראל על הר סיני הוסרה מהם זוהמת זה הנחש, שהרי אז בטול יצר הרע היה מהעולם, ודחו אותו מהם, ואז נאחזו בעץ החיים ועלו למעלה והיו יודעים והיו רואים מראות עליונות, והאירו עיניהם ושמחו לדעת ולשמוע. אך כיון שחטאו בעגל, הוסרו מהם כל אלו דרגות ואורות עליונים, ומשכו עליהם הנחש הרע כמקודם, וגרמו מות לכל העולם, וזה לשונו: "בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חויא, דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא, ודחו ליה מנייהו, וכדין אתאחידו באילנא דחיי, וסליקו לעילא ולא נחתו לתתא, כדין הוו ידעין והוו חמאן אספקלריאן עלאין, ואתנהרן עינייהו, וחדאן למנדע ולמשמע, וכדין חגר לון קודשא בריך הוא חגירין דאתוון דשמא קדישא דלא יכיל לשלטאה עלייהו האי חויא ולא יסאב לון כבקדמיתא, כיון דחטאו בעגלא, אתעברו מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין, ואתעבר מנייהו חגירו מזיינין דאתעטרו משמא קדישא עלאה, ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין, וגרימו מותא לכל עלמא".
וכן נמצא בספר שמות רבה נא: "דבר אחר: אלה פקודי המשכן. מהו אלה? בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא התורה לישראל, לא היו ראויים שישלוט מלאך המות בהם, שנאמר: חרות על הלוחות. מהו חרות? רבי יהודה אומר: חירות מן גליות, ורבי נחמיה אומר: חירות ממלאך המות. אמר רבי פנחס בן חמא בשם רבי יהודה בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, אמר הקב"ה: אם יבוא מלאך המות ויאמר לי למה נבראתי, אני אומר לו: סטטיונר בראתיך על העובדי כוכבים ולא על בניי, שכיון שקיבלו התורה, הלבישם הקב"ה מזיו הדרו. ומה היה הלבוש? רבי יוחנן אומר: עטרות הלבישן, ורבי שמעון בר יוחאי אומר: כלי זיין נתן להם, והשם הגדול חקוק עליו, וכל הימים שהיה בידם לא היה מלאך המות יכול לשלוט בהם".
בוא וראה מה אמרו חז"ל במדרש רבה שיר השירים ד,ה: "אמר רבי יוחנן: ביום שירד ה' על הר סיני ליתן תורה לישראל, ירדו עמו ששים ריבוא מלאכי השרת, וביד כל אחד ואחד מהן עטרה לעטר את ישראל, לכל אחד ואחד מישראל". ובפרקי דרבי אליעזר פרק מו נאמר: "רבי אלעזר בן ערך אומר: כשירד הקב"ה על הר סיני ליתן התורה לישראל, ירדו עמו ששים ריבוא של מלאכים כנגד ששים ריבוא של גיבורי ישראל, ובידם זינות ופטרות, ועיטרו את כל ישראל כתר שם המפורש, וכל אותן הימים עד שלא באו לאותו מעשה (חטא העגל) היו טובים לפני הקב"ה כמלאכי השרת, ולא משל בהם מלאך המות, ולא השליכו צואה כבני אדם, וכיון שעשו מעשה העגל, כעס קב"ה עליהם, ויאמר לו: סבור הייתי שתהיו כמלאכי השרת, שנאמר: אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, עכשיו אכן כאדם תמותון, וכאחד השרים תיפולו. רבי יהודה אומר: אימתי? כשאדם לובש בגדי תפארתו יפה במראהו ובכבודו, כך ישראל כשהיו לובשין אותו השם היו טובים לפני ה' כמלאכי השרת, וכיון שעשו מעשה העגל כעס עליהם, ובאותה הלילה ירדו אותם ששים ריבוא של מלאכי השרת ולקחו מהם כל אחד ואחד מה שנתנו עליהם, ונמצאו ערומים שלא ברצונם, שנאמר: ויתנצלו בני ישראל את עדין, אין כתיב כאן וינצלו אלא ויתנצלו".
וכן נמצא בשיר השירים רבה א, וזה לשונו: "תני רבי שמעון בר יוחאי: זין שנתן להם לישראל בחורב, ושם המפורש היה חקוק עליו, וכשחטאו במעשה העגל, נטל מהם". כלומר לאחר חטא העגל נפלו ברשותו של מלאך המות סמאל.
בחטא העגל ירד עם ישראל מבחינת חיים נצחיים לבחינת מות, לכן ניתנו הלוחות השניים, והם ניתנו בבחינת עץ הדעת טוב ורע, שטוב הוא מטטרון, ורע הוא סמאל. וכן כתב רמ"ק זצק"ל בספרו אור יקר בתיקונים בבא קמא שער ד סימן ג, וזה לשונו: "עץ הדעת טוב ורע, דהיינו טוב דא מטטרון, ורע דא סמאל, והיינו שבהנהגה התחתונה הזאת נאחז סמאל".
והנפילה הזאת הייתה נפילה מרוחניות לגשמיות, מגוף רוחני לגוף גשמי. כן כתב ספר ראשית חכמה בשער הקדושה פרק טו, וזה לשונו: "בשר הגוף באדם נמשך מעור הנחש, כדפירשו בתיקונים, וזה לשונו: דבההיא זמנא דנגעא ביה בת פרעה, פרחה שכינתא מניה, ובגין דא כד בעא לקרבא לגבה בסנה, אמרה ליה: אל תקרב, הלום עד דיתפשט מההוא גופא דנגעת ביה בת פרעה, תמן אחזי ליה דגופא דבר נש בהאי עלמא, איהו צרעת ממשכא דחיויא, לבתר דאתפשט מינה והדר לגינתא דעדן אתלבש בגופא קדישא דיליה, והא איהו: והנה שבה כבשרו, עד כאן לשונו לענייננו".
ויחד עם התגשמות ישראל התגשמה התורה והמצוות. וגם זה תראה בספר ראשית חכמה בשער היראה פרק ד, וזה לשונו: "כל מצוה ומצוה למעלה הוא אור עליון דבק בעץ החיים, כי מצוה הוא יהו"ה כדפירשו בתיקונים ורעייא מהימנא, אבל בחטא אדם הראשון וכן בעון העגל, נתגשמה התורה והמצוה, ואדם עושה עתה מצוה גשמית כלבישת טלית בציצית ותפילין של עור, וכיוצא לשאר המצוות".
וכן הביא הרמ"ק זצק"ל בספרו פרדס רימונים שער לא פרק ו בעניין גירושו של אדם הראשון מגן עדן, וזה לשונו: "וכמו שהנשמה נתלבשה לבוש גופני, כן התורה נתלבשה לבוש גופני. ובחזירתו אל פנימיותה ויפשוט הבגדים הגופניים, גם התורה תפשוט בגדיה, ויובנו כלליה ופרטיה ודקדוקיה וסדרי משניותיה בפנימיותה, וזהו עסק הצדיקים בגן עדן".
ובספרו אור יקר בתיקונים בבא קמא שער ז סימן ח רמ"ק זצק"ל הסביר יותר ובהרחבה, וזה לשונו: "כמו שאירע לאדם הראשון אירע לישראל דומה בדומה. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ונטהרו, והיו זוכים כולם לכותנות אור, אלא שהיה הדבר תלוי אחר שישלים העניין אחר המשך המציאות עד התחדש העולם כאשר אבאר במקום אחר, ומיד זכו ללוחות ראשונות שהם היו כותנות אור. וכאשר חטאו בעגל ועשו להם חגורות מעלי תאנה שאמרו: אלה אלהיך ישראל, רצה הקב"ה לעשות כדפירשנו להחריבם מכל וכל, והטעם שאינו כעניין אדם הראשון, שאם יחריב אדם הראשון יתקלקל כל העולם, עתה היה שם משה רבנו חלק האדם, ואפילו נחריב הכל כמו שעשה בימי נח יישארו זכר ונקבה: משה רבנו וצפורה יספיק לקיים מהם כל מין האנושי, לכך נאמר: הרף ממני וכו', ואעשה אותך וכו'. ועמד משה בתפילה ותיקן שיתלבשו כותנות עור, והיינו סוד לוחות שניות שאמר ה' למשה אם כן פסל לך שיהיה החלק הגשמי בית קיבול לרוחני, ויהיה סוד אור התורה יורד ומתגשם ומתלבש למטה. כך היה ממש כותנות עור לאדם הראשון שירד סוד האור ההוא הרוחני, ונתגשם ונתלבש אדם הראשון בסוד העזר הגוף הזה, וכל העבודה שהייתה ראויה לאדם הראשון בכותנות אור ירד ונעשה בכותנות עור, והיינו סוד לעבדה ולשמרה אלו מצוות עשה ולא תעשה, והיה עניינם בסוד הגן ומעשהו מן הדברים הרוחניים, כעין מה שבין תפילין דחול לתפילין דשבת כדפירשו בזוהר שיר השירים, והקש זה לכל המצוות. כל המצוות היו רוחניות בכותנות אור, ונתלבשו בגשמי בכותנות עור, וזה חסד ורחמים לה' על ברואיו שהלביש תורתו והגשימה בגשמיות הזה כדי להשלים אדם הראשון במקום ירידתו בחטאו. ואלו הן כותנות עור שתהיה סוד שיעור קומה עליונה מתגשמת בלבוש העור, ונעשה מעפר הנחש והגשמיות הזה שיעור קומת צלם דמות עליון, כנודע ליודעים סוד שיעור קומה על משל הגשמי הזה שערין מיצחא חוטמא עיניין אודנין אנפין וכיוצא, והכל סוד לבוש עור הנחש. ונחקקה הצורה העליונה כותנות אור בלבוש נכרי זה, וירד מציאות קיום המצוות אל הגשמיות הזה, כי מעור הנחש ניקח לעבוד העבודה העליונה, ויתייחדו הספירות בסוד התפילין מעור החיה והבהמה הגשמית, והלולב מהאילנות העפריים חלק החיצוני, והמשכן והמקדש מהזהב והכסף והנחושת והאבנים והעצים מעשה עור הנחש ועפר החומר, וכל זה סוד כותנות עור שהפליא היוצר בחכמתו והלביש התורה בכותנות עור גויל ספר תורה ואבנים שפסל משה רבנו מלמטה, והנה אלו הלבושים מעלים ריח מעשה המצוות. והנה ביד הרשעים שהם עושים מעשה החומר ביסודו שהוא עור הנחש, ותמונה זו מהפכים אותה לדברי תפלות, ולקחו מענייני העולם ליהנות בו באסור ומותר, אין בגדים אלו מעלים ריח אדרבה מעלים סירחון, כאמור: ותהיינה מורות רוח ליצחק ולרבקה, ועיני יצחק כבדו מזוקן, כאומרו: עלה עשן באפו, אש יוקדת כל היום, ולזה כשבגדים אלו ביד נמרוד ועשו וכיוצא הרשעים שאינם נכללים בתמונה הקדושה המתלבשת בעור אלא על ידי אדם הראשון, שמהם לא היו ראויים לחסד אלוה זה שהוציאו לתרבות רעה. אמנם אדם הראשון והצדיקים כעין אדם הראשון, יעקב מה כתיב: וירח את ריח בגדיו ויברכהו, דהיינו שסוד כותנות עור אשר לו מעלים ריח ניחוח לה' כעין כותנות אור לאדם הראשון קודם חטאו, והייחוד באצילות נעשה על ידו כנודע בסוד קיום המצוות, עם היות שהם שקועות בכותנות עור הנחש, ואדם מצטרף בכך ונטהר מעונו כאשר נבאר, וזה יספיק להשכלת השמועה בעזרת ה' יתברך".